נקודה מהזוהר לפרשת וילך

על הפסוק "וידבר משה את דברי השירה הזו עד תומם", שואל הזוהר שתי שאלות, הראשונה היא מה פירוש "את דברי השירה", מה פירוש המילה "דברי", למה לא רק "שירה"? והשאלה השניה היא מה פירוש הביטוי "עד תומם"? על שתי השאלות הללו עונה הזוהר תשובה מפתיעה מעט- "כל המילים שאמר משה, כולם נחקקים בשמו של הקב"ה, וכל המילים הללו היו באות ועולות ויורדות ונחקקות שם. וכל מילה ומילה היתה באה לפני משה להיחקק על ידו (המילה המקורית בזוהר היא "לאתגלפא", שניתן לפרש אותה גם כ"להתגלף", "להתעצב") ןלהתקיים על ידו, וזו הכוונה "עד תומם"".

הביטוי של התורה "עד תומם" מלמד שדברי משה "עוברים שני שלבים"- השלב הראשון הוא האמירה עצמה והשלב השני הוא ה"חקיקה" בשם השם. דברי משה הם לא רק דברי עצמו. יתכן והם אפילו לא רק דברי נבואה... הם דברי הקב"ה בכבודו ובעצמו והם נחקקים, אחרי אמירתם, בשמו של הקב"ה. אפשר לומר שיש כאן תוספת על דברי חז"ל המפורסמים שרק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה... דברי משה הם יותר מנבואה שנצרכה לדורות- הם מקבלים גושפנקא רשמית ומעשית של הקב"ה. המילים עולות, יורדות, ומחכות ל"היחקק", או להתגלף למצבן הסופי... ורק אחרי שזה קורה הן מגיעות למצב של "עד תומם". זהו סוף הנבואה ברמה של משה רבינו- מצב שבו השם של הקב"ה נחקק באותיות. בכל מילה השם שוכן, בכל מילה הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לידי ביטוי.